בעידן שבו הטכנולוגיה הרפואית מתקדמת בצעדי ענק, ישראל ניצבת בפני משבר מדאיג בתחום הצנתור המוחי. מחסור חמור במצנתרי מוח, בעיקר בפריפריה, מסכן חיים ומותיר משפחות שלמות מול שוקת שבורה. הסיפור של נאווה סולומון הוא רק קצה הקרחון של בעיה מערכתית עמוקה.
נאווה, אישה פעילה שאהבה לטייל ולסייע לנכדה בלימודים, מצאה את עצמה לכודה בסיטואציה בלתי נתפסת. בעודה מאושפזת ברמב"ם בחיפה בשל בעיה לבבית, לקתה באירוע מוחי. למרות שהייתה כבר בבית חולים, לא היה מצנתר מוח זמין לטפל בה. "נאמר לנו שהמצנתר בחופש ואין לו מחליף," מספרת בתה, ד"ר הילה שכטר, בכאב. "כשהגענו לנהריה כעבור שעתיים, כבר היה מאוחר מדי." הסיפור של נאווה אינו יוצא דופן. מנתונים שהגיעו לידי התקשורת עולה תמונה מטרידה: במשך כמעט מחצית מימי חודש יוני, לא היה אף מצנתר מוח זמין באזור הדרום. בצפון המצב לא היה טוב יותר, עם ימים שלמים ללא מצנתר זמין בנהריה. זאת כאשר בישראל כולה פועלים רק 20 מצנתרי מוח, רובם במרכז הארץ.
המשמעות של מחסור זה היא דרמטית. בישראל מתרחשים כ-18,000 מקרי שבץ מוחי בשנה, כאשר הגיל הממוצע של הנפגעים הוא 71. הטיפול המהיר באמצעות צנתור מוחי הוא קריטי לא רק להצלת חיים, אלא גם לאיכות החיים לאחר האירוע. כל דקה של עיכוב עלולה להוביל לנזק בלתי הפיך.
שמוליק בן יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולה בישראל, מתריע: "שוב הוכח כי תושבי הדרום והפריפריה מופלים לרעה. זהו אות קלון למערכת הבריאות." דבריו מדגישים את הפער המתרחב בין המרכז לפריפריה בנגישות לטיפול רפואי מציל חיים. משרד הבריאות מודע לבעיה ומנסה לפתור אותה. "בשנה האחרונה אושרו ארבע מלגות לרופאים שיבצעו התמחות זו," נמסר מהמשרד. אך נראה כי צעדים אלה אינם מספיקים לענות על הצורך הדחוף.
החברה הישראלית לשבץ מוחי מדגישה כי למרות העלייה במספר המומחים בשנים האחרונות, עדיין אין מספיק מצנתרים כדי להבטיח זמינות 24/7 בכל בתי החולים. פנינה רוזנצוייג, מנכ"לית עמותת נאמן לנפגעי אירוע מוחי, קוראת למשרד הבריאות לאמץ בדחיפות את המלצות החברה הישראלית לשבץ מוחי ולשפר את תשתיות הצנתור המוחי בישראל.
האתגר גדול במיוחד לאור הזדקנות האוכלוסייה הצפויה, שעלולה להביא לעלייה משמעותית במספר מקרי השבץ המוחי. ללא פתרון מערכתי מקיף, ישראלים רבים, במיוחד בפריפריה, עלולים למצוא את עצמם בסיכון מוגבר ללא גישה לטיפול מציל חיים. הסיפור של נאווה סולומון ומשפחתה מדגיש את הצורך הדחוף בשינוי. "זו טרגדיה גדולה," אומרת בתה. "יש פה תסכול, כעס וכל קשת הרגשות השליליים שאפשר לחשוב עליהם." סיפורה מהווה קריאת השכמה למערכת הבריאות ולמקבלי ההחלטות.
בעוד שהפתרון לבעיה זו אינו פשוט, הוא הכרחי. הגדלת מספר המצנתרים, שיפור התשתיות בפריפריה, ויצירת מערכת תורנויות יעילה יותר הם צעדים חיוניים. ללא פעולה מהירה ונחושה, חיי אדם ימשיכו להיות מונחים על כף המאזניים, כאשר הגורל נקבע לא רק על ידי המחלה, אלא גם על ידי המיקום הגיאוגרפי והזמינות של מומחים.
