המעבר לכיתה א' נחשב לאחד השלבים המשמעותיים בחיי הילד וגם של ההורים. אנחנו שמים עליו משקל עצום, עד שלעיתים קשה לנו לראותו כפי שהוא באמת: שלב טבעי, נורמטיבי, המשכי, בדומה למעברים חשובים אחרים בחיי הילד: מזחילה להליכה, מהבית לגן. לצד ההתרגשות, המעבר הזה מלוּוה גם בהרבה חששות, הן של הילד והן של ההורה. אולי בגלל הציפיות הלימודיות, אולי בשל מערכות הסמכות שמסביב, אולי פשוט בגלל המילה "בית ספר" שמעוררת אצל כולנו אסוציאציות חזקות.
רגשות מעורבים אצל הילדים
המעבר לבית הספר מעורר אצל הילדים קשת רחבה של רגשות. מצד אחד פחד: ילדים יכולים לחשוש מהמבנה הגדול, מכך שלא ימצאו חברים או שלא יצליחו להבין את הכללים החדשים. מצד שני, גם התרגשות. ילדים יכולים להיות מרוצים מהרעיון של לעלות לכיתה א', מהילקוט החדש, הקלמר, המחברות, הבגדים, להתרגש מהחברים החדשים או מהמורה שלהם. עבור רוב הילדים זו התרגשות חיובית, רובם עסוקים בעיקר במשמעות הקונקרטית של כיתה א' ובתחושה שהם סוף סוף תלמידים. מרבית הילדים ניגשים למעבר מתוך סקרנות ולאו דווקא מתוך דאגה, במיוחד כאשר יש היכרות מוקדמת עם בית הספר, דרך אחים גדולים, ביקורים קודמים או חוגים.
למה בכל זאת הם פוחדים?
כל ילד מגיב אחרת, והדבר תלוי באישיות שלו, בחוסן הפנימי ובחוויות קודמות. ילד ביישן או כזה שחווה קשיים במעברים קודמים, עשוי להרגיש חרדה גדולה יותר. ילדים חוששים מדברים מובנים מאליהם כמו חשש מכישלון או מבדידות בהפסקה אבל הם יכולים לחשוש גם מדברים מאוד מאוד קטנים ואישיים, למשל שלא ימצאו את הדרך לשירותים בבית הספר או שיאבדו את המחדד החדש.
במקרים כאלה חשוב שההורים יזהו מראש את הקשיים ויעזרו בהדרגה להכיר את המרחב החדש שאליו הילד מגיע, היכרות כזו יכולה להקל.
ומה קורה אצל ההורים?
המעבר של הילד לכיתה א' הוא גם מעבר רגשי עמוק להורה. הוא מעורר זיכרונות, פחדים, תקוות, ולעיתים גם לחצים חבויים. "האם הוא יסתדר?" "האם יאהבו אותו?" "מה אם לא ימצאו בו את הטוב שאני רואה בו?" ולעיתים גם לחץ חברתי: "רק שלא יעשה לנו בושות". לעיתים ההורה משליך את עולמו האישי על הילד וזה עלול לעורר מתח מיותר. מורה ביקורתית מהעבר, ציפיות לא ריאליות, השוואות לאחים, כל אלה עלולים להכביד על הילד.
איך אפשר לעזור לילד?
הכנה פיזית: לקנות יחד ציוד, לארגן ביחד את התיק והמחברות, שהילקוט יהיה מוכר לילד ושידע היכן נמצאים הדברים בו. להכיר את המבנה – כל אלה מפחיתים חוסר ודאות.
חזרה לשגרה: להיכנס בהדרגה לשעות שינה שמתאימות לבית ספר, להכיר את התלבושת, להכין ארוחת עשר.
עזרה בהתארגנות רגשית: לדבר עם הילד, להכיל את הפחדים, ולא להיבהל מהם. במיוחד אם מדובר בילד ביישן, מופנם או כזה שחווה קושי חברתי בעבר כדאי להיערך לכך מבעוד מועד, לבקש מהמורה לשלב אותו בהכנות לכיתה, ליצור קשר עם ילד אחר, שיכיר אותו מראש.
הסתגלות הדרגתית: יש ילדים שזקוקים לליווי אישי יותר בימים הראשונים. אל תחששו להישאר איתם טיפה יותר אם צריך, לבוא טיפה מוקדם יותר שיהיה יותר זמן, זה לא יוצר הרגלים רעים, אלא נותן מענה מותאם לצורך רגשי אמיתי
מה לא כדאי לעשות?
לא להפחיד: הימנעו מאמירות כמו "אין יותר משחקים" או "עכשיו מתחילים החיים האמיתיים", הן מלחיצות ויוצרות תחושה של קטיעה במקום המשכיות.
לא לצפות לשינוי פתאומי: ילד ביישן לא יהפוך לפתע לחברותי וילד מפוזר לא יהפוך פתאום למסודר. הציפייה צריכה להיות ריאלית ומותאמת לילד.
לא להשוות: לא בין אחים ולא בין חברים. לכל ילד הקצב שלו.
התנהגויות אפשריות בימים הראשונים
לילדים דרכים שונות לעבד רגשות. חלקם משתפים, אחרים מתכנסים. יש שבוכים יותר, כועסים יותר, מבולגנים או נצמדים. כל אלה תגובות נורמליות. התגובה של ההורה חשובה: ראשית, תהיו סקרנים כלפי הילדים שלכם, באמת תקשיבו למה שהם מספרים לכם. לפעמים ילדים מתקשים לספר לנו ואז אנחנו פוגשים רק את ההתנהגויות שלהם. חשוב שנעזור להם להבין מה קורה. לא למהר לשפוט או "לתקן" אלא להתבונן, להקשיב, להציע מילים שיכולות לעזור לילד להבין את עצמו: "נראה שאתה כל הזמן כותב ומוחק כי אתה קצת לחוץ ועוד לא יודע מה בסדר ומה לא בסדר", אמירה כזו היא סוג של גבול עבור הילד ובה בעת זה סוג של קבלה. לכל משפט כזה חייבים להוסיף שובל של תקווה: "ככל שתהיה בוגר או שתכיר יותר כך תסתדר יותר או תמצא דרך לעשות את זה טוב יותר".
מתי לפנות לעזרה מקצועית?
כאשר הילד מסרב בתוקף ללכת לבית הספר, חוזר להרטיב, מתלונן לעיתים קרובות על כאבי ראש או בטן, ייתכן ומדובר במצוקה עמוקה יותר. חשוב לפנות לייעוץ דרך המורה, היועצת, רופא הילדים או שירותי בריאות הנפש בקופה.
למה הילד הכי זקוק?
מעבר לכל הכלים והטיפים, הילד זקוק יותר מכל לתחושת הביטחון ולאמונה אמיתית מצד ההורים שלו, שהם מרשים לו להיות מי שהוא ושהם גאים בו. כלומר, אם הוא ילד מבולגן, לא נצפה ממנו שלא יאבד שום דבר מהקלמר בימים הראשונים, ופשוט נכין מראש רזרבות ונהיה סבלניים איתו עד שיצליח להתארגן. אם הוא ילד ביישן, כדאי שלא נשאל אותו כבר ביום הראשון עם מי התחבר, אלא נעזור לו לומר על עצמו שככה הוא, שלוקח לו טיפה זמן אבל הוא ימצא לאט את החברים הכי טובים בשבילו. הכיתה היא רק התפאורה. ההצגה עצמה היא הילד. ואם נשדר לו ביטחון, קבלה, וגאווה על מי שהוא, הוא יעלה על הבמה בביטחון, גם אם קצת קשה לו בהתחלה.
